החלטה בתיק בש"פ 8935/03

           בפני בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו -1996, להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים או עד למתן פסק דין בעניינו - לפי המוקדם.

           ביום 23.01.03 הוגש נגד המשיבים ועוד שני נאשמים נוספים כתב אישום מתוקן לבית המשפט המחוזי בחיפה. המשיב מס' 1 הואשם בכתב האישום בארבעה אישומים שונים, בהם יוחסו לו שלוש עבירות של רצח בכוונה תחילה (לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), (להלן: החוק), שתי עבירות של ניסיון לרצח (לפי סעיף 305 לחוק), שלוש עבירות של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק), ארבע עבירות של נשיאה והובלת נשק (לפי סעיף 144(ב) לחוק), וכן שתי עבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 333 + 335(א)(1) + (2) לחוק). המשיבים מס' 2-5 הואשמו באישום הראשון בכתב האישום בביצוע העבירות הבאות בצוותא חדא עם המשיב מס' 1: המשיבים מס' 2-4 הואשמו בעבירה של ניסיון לרצח (לפי סעיף 305 לחוק); המשיבים מס' 3 ו-4 הואשמו בנשיאה והובלת נשק (לפי סעיף 144(ב) לחוק); וכל המשיבים הללו הואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע, (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק).

           העובדות העיקריות באישום הראשון בכתב האישום, בו מעורבים, כאמור, כל חמשת המשיבים הן כדלקמן:

           ביום 19.11.02 ניסה אדם בשם משה בר מוחא להתנקש בחייו של המשיב מס' 2, על ידי הטמנת מטען חבלה בתחתית רכבו של המשיב מס' 2. בשל תקלה התפוצץ המטען בטרם עת, ומשה בר מוחא נפצע בעצמו. בעקבות ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של המשיב מס' 2, קשרו המשיבים מס' 2 ו-3 קשר, להתנקש בחייו של יצחק בר מוחא, אחיו של משה בר מוחא. לשם קידום תוכניתם, פנו השניים דרך יצחק לופטג למשיב מס' 1, שריצה אותה עת עונש מאסר ויצא לחופשות באופן סדיר. על פי התכנון, המשיב מס' 1 היה אמור לבצע את מעשה הרצח בבר מוחא, יחד עם אחרים, בעת יציאתו לחופשה מהכלא, במהלך סוף השבוע שבין ה- 12.12.02 ל-15.12.02. בימים שקדמו לסוף השבוע הנ"ל, ובמקביל לקשירת הקשר המתואר לעיל, קשרו המשיבים מס' 2 ו-3 קשר נוסף עם המשיב מס' 5 לרציחתו של אדם בשם מאיר אברג'יל. המשיבים מס' 2 ו-3 נפגשו עם המשיב מס' 5, והשלושה תכננו כי המשיב מס' 1 ירצח את מאיר אברג'יל בעבור המשיב מס' 5, וזה האחרון- בתמורה- ידאג לרציחתו של יצחק בר מוחא ימים מספר לאחר מכן. משנודע למשיב מס' 1 על כך, הוא סרב לוותר על רציחתו של בר מוחא, ולפיכך סוכם כי המשיב מס' 1 ירצח הן את בר מוחא והן את אברג'יל. ביום 12.12.02 יצא המשיב מס' 1 לחופשה מבית הסוהר. למחרת היום, יצאו המשיבים מס' 1 ו-4 ויצחק לופטג מאיזור חיפה לכיוון דרום. השלושה הצטיידו באקדח מסוג ברטה - אותו קיבל לופטג מראש מהמשיב מס' 3, ועמו התכוון המשיב מס' 1, יחד עם אחרים, לרצוח את בר מוחא, וכן הצטיידו בכפפות ובכובעים לשם הסוואה. השלושה נסעו למקום עבודתו של אברג'יל בראשון לציון ותצפתו על המקום לקראת רציחתו, שהייתה מתוכננת אחרי רציחתו של בר מוחא. השלושה המשיכו בנסיעתם לכיוון ירושלים, והגיעו לבית אמו של בר מוחא על מנת להמתין לו - אחרי שהטמינו את האקדח במקום מסתור - ושם הם נעצרו בידי יחידה משטרתית מיוחדת.

           המשיב מס' 1, מואשם בכתב האישום בשלושה אישומים נוספים, כאמור לעיל.  אישומים אלה, עניינם ברציחתו של איכה גבאי (האישום השני); רציחתו של מוריס רביבו (האישום השלישי); וניסיון לרצח ורציחתו של שלום אזולאי (האישום הרביעי). בכל האירועים האלה, כך נטען בכתב האישום, גרם המשיב מס' 1 למותם של הנרצחים ביריות אקדח בכל חלקי גופם.

           ביום 8.05.03, החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) לשחרר את המשיבים מס' 2-5 בערובה ובתנאים מגבילים. המשיב מס' 1 הסכים לבקשת התביעה למעצרו, תוך שמירה על זכותו לפנות בבקשה לעיון חוזר מבלי להצביע על נסיבות חדשות. בית המשפט הורה, אפוא, על מעצרו של המשיב מס' 1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           ביום 22.05.03, קיבל בית משפט זה (כב' השופט י' טירקל) את עררה של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיבים מס' 2-5 ממעצרם.

           כעת מונחת לפני בקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים.

           לטענת בא-כוח המבקשת, על אף העובדה, כי הראיות בתיק זה טרם החלו להישמע, יש לתת את הדעת, כי מדובר בפרשה על רקע של פשע מאורגן, ומסוכנותם הרבה של המשיבים עולה מחומרת מעשיהם, מעברם הפלילי המכביד, וכמו כן ישנו חשש ממשי שהם עלולים לשבש הליכי משפט ואף לסכן את חייהם של עדי המדינה. לפי כך, האיזון הראוי מחייב את הארכת מעצרם של המשיבים והשארתם מאחורי סורג ובריח.

           לטענת באת-כוח של המשיב מס' 1, על אף ששאלת שחרורו של המשיב מס' 1 היא תיאורטית גרידא, בהיותו אסיר עולם המרצה את עונשו בכלא,  סבורה היא , כי אין להאריך את מעצרו מעבר לתקופה הקבועה בחוק בגין האישומים בכתב האישום הנוכחי.

           באי-כוח המשיבים מס' 2-5 התנגדו להארכת מעצרם של המשיבים. הם העלו טענות רבות ומגוונות על מנת לבסס את עמדתם, בין היתר, נטען על-ידם, כי המדינה החליטה משיקולים שלה, לצרף לאישום הראשון שלושה אישומים נוספים שהמשיבים מס' 2-5 אינם צד להם. כמו כן לטענתם, עקב ריבוי העדים בתיק  (כ- 130 עדים) משפטם של המשיבים עלול להימשך תקופה ממושכת, ולא מתקבל על הדעת, כי הם יוחזקו תקופה כה ארוכה מעבר לתשעת החודשים הקבועים בחוק מאחורי סורג ובריח, בלא שמשפטם יסתיים בהכרעת דין. עוד נטען, כי עד המדינה העיקרי אינו קשור כלל למשיבים מס' 2-5, וחלקם של המשיבים הללו בעבירות המיוחסות להם באישום הראשון של כתב האישום הוא מינורי ביחס לחלקו של המשיב מס' 1 באישום  הנ"ל.

           בפתח הדיון אציין, כי מודע אני לכך, כי עד כה טרם נתקיימה ישיבת הוכחות אחת במשפטם של המשיבים. פתיחת שמיעת הראיות בתיק אמורה להתחיל רק בתקופת הארכת המעצר המבוקשת, ביום 11.11.03, וכי השמיעה תתקיים שלושה ימים בשבוע - בימים א', ג' ו-ה', באופן רציף, החל משעה 8:30 בבוקר ועד לשעה 18:00. המתכונת הזאת אמורה להימשך עד סיום שמיעת כל הראיות בתיק. ברור כבר עתה, כי הארכת מעצר אחת לא תספיק, על אף המועדים הרבים הקבועים בתיק זה. אך יחד עם זאת, ניתן לומר כבר היום כי החלטת בית המשפט המחוזי לקבוע את מועדי שמיעת הראיות בתיק בצורה אינטנסיבית ורצופה לתקופה ממושכת תביא לכך ששמיעת הראיות בתיק תתקדם באופן משמעותי וזאת לאור העובדה, כי בתקופת ההארכה המתבקשת מתוכננות להתקיים 29 ישיבות בתיק,  כך על פי החלטת בית המשפט המחוזי.

           השאלה הניצבת לפני כיום היא האם במערכת האיזונים שעלי לבחון יש להעדיף את זכותם של המשיבים להשתחרר מן המעצר בתום תשעה חודשים אם משפטם לא הסתיים בהכרעת דין כמצוות סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 או את זכותו של הציבור להגנה מפני מסוכנותם של המשיבים העלולה לבוא לידי ביטוי גם בשיבוש מהלכי משפט במידה וישוחררו.

           במקרה שבפני מואשמים המשיבים בעבירות חמורות ביותר, והן מעידות על מסוכנות רבה ומטבען אף מקימות חשש לא מבוטל להימלטות מאימת הדין. כאמור בין לבין חלפה תקופה ארוכה מאז הוחלט על מעצרם של המשיבים ובשל נסיבות אלה ואחרות ועקב העומס המוטל על בתי המשפט  - טרם הוחל בשמיעת משפטם, ונראה כי יידרש עוד זמן לא מועט להשלמתו בשים לב לאופי האישום ולמספר העדים שיידרש להעיד.

           אכן, לעניות דעתי, הכלל הוא, כי יש לשחרר נאשם ממעצר בתום תשעה חודשים אם משפטו לא הסתיים בהכרעת דין, ויש להפעיל את הסמכות הנתונה לשופט בית המשפט העליון על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 להארכת מעצרו במקרים חריגים בלבד. יש גם לשאוף לכך כי החריג לא יהפוך לכלל והכלל לא יהפוך לחריג (ראה בש"פ 6360/03 מדינת ישראל נ' אדוארד בורד, טרם פורסם).

           אך יחד עם זאת, המעשים המיוחסים למשיבים מצביעים על מסוכנות כה גבוהה מצידם וכי ראוי שייכנסו לגדר אותם מקרים חריגים שבהם מתחייב מעצרם של נאשמים מעבר לתשעה חודשים, אף אם משפטם טרם הסתיים בהכרעת דין. בהקשר זה מן הראוי להפנות לדבריו של כב' השופט י' טירקל שנאמרו בהחלטה בערר על מעצרם עד תום ההליכים של המשיבים 2-5 (ראה בש"פ 4275/03 מדינת ישראל נ' יעקוב קקון ואח', תק-על 2003(2), 1808):

"לדעתי יש לייחס משקל רב ומיוחד למסוכנותם של המשיבים לציבור ולעדים כקבוצה שפעלה בצוותא, יותר ממשקל המסוכנות של כל אחד ואחד מהם בנפרד. כמו כן יש משקל מיוחד לכך שמדובר בפרשה "על רקע ותשתית של פשע מאורגן" (החלטתו המשלימה של בית המשפט המחוזי מיום 14.5.03, עמ' 110); שעל כך מעידים מעשיהם של המשיבים ונסיבות ביצועם של המעשים. שלאלה מוסיף משקל עברם הפלילי. ... במצב דברים זה גם השיקול כי משפטם של המשיבים יתארך, ככל הנראה,  אינו יכול לעמוד כנגד הסכנה הממשית הנשקפת מהם אם ישוחררו, אפילו בתנאים מגבילים ביותר. מסוכנותם של המשיבים מכריעה, אפוא, את הכף לחובתם. אין מנוס מלכלוא אותם מאחורי דלתיים ובריח".

           נכון הוא, כפי שציינתי לעיל,  כי במקרה שבפנינו ולמרות שחלפה לה תקופה ארוכה - טרם הוחל בשמיעת משפטם של המשיבים, דבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, אך יחד עם זאת מסוכנותם הרבה של המשיבים ואופי העבירות המיוחס להם - יש בהם כדי להטות את הכף לטובת האינטרס הציבורי הקיים במיצוי ההליך השיפוטי בתיק, בעוד המשיבים נתונים במעצר וזאת משיקולים של שלום הציבור ובטחונו. במערך האיזונים, שיש להפעיל במקרים כאלה, יש להעדיף את הארכת המעצר המבוקשת, על פני זכותם של המשיבים לחירות, זכות אשר ראוי כי תיסוג, לעת הזו, אל מול השיקולים שצויינו לעיל (ראה בש"פ 3658/03 מדינת ישראל נ' יחיא טורק ואח', תק-על 2003(2), 807).

           סוף דבר, ועל אף העיכוב הרב החל בפתיחת משפטם של המשיבים בשל אילוצי המערכת, הגעתי למסקנה כי אכן נעשה מאמץ מיוחד ויוצא דופן כדי לקדם את שמיעת הראיות בתיק ולהביא לסיומן במהירות האפשרית.